נאשם בעבירות זיוף ומרמה לא זכאי ליהנות מ"הגנה מן הצדק"

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות ובהן, התחזות, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין, וקשירת קשר לביצוע עוון (התחזות, זיוף ומרמה), לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין. טרם השיבו לכתב האישום העלה בא כוחו טענה מקדמית מחמת "הגנה מן הצדק", מכוחה עתר לביטול כתב האישום, ואלה נימוקיה: א. קיומם של מחדלי חקירה המבטאים בהימנעות המשטרה מחקירתם של עדים רלבנטיים שבעדותם "ראיות מזכות" שיכלו, לדעת הסנגור, לאמת את גרסתו של הנאשם. ברם, בהעדרן ובלעדיהן, נשללה ממרשו האפשרות האובייקטיבית לזכות במשפט הוגן, גם לא באופן חלקי, ועל כן מן הדין שתקום לו הגנה זו. ב. שיהוי בהגשת כתב האישום באופן שיש בו להנציח את מחדלי החקירה, תוך מניעת כל אפשרות פוטנציאלית מהנאשם להתגונן כדבעי.

ולגופם של נימוקי הצדדים

א. מחדלי חקירה - במרכז נימוק זה טענה הגורסת כי התשתית הראייתית עליה נשען כתב האישום, נסמכת כול כולה ב על העובדה, ולפיה הנאשם לא נכח במהלך בחינת אמי"ר, ומטבע הדברים לא נבחן, אלא שלח אדם אחר במקומו. המחדל החקירתי בהקשר זה נעוץ, להשקפת הסנגור, באי עריכת פעולת חקירה פשוטה אך קרדיאלית להוכחת עובדה זה, שיכולה הייתה לשלול אותה או לאשרה, על ידי הצגת תמונתו של הנאשם בפני שלושה עדי ראייה פוטנציאליים- שומר ושתי בוחנות, שנכחו בזמן כניסתו למבחן, והוזכרו על ידו מפורשות בחקירתו. הימנעות המשטרה מלקיים מסדר זיהוי לשלושה עדים אלה, או למצער ליתר הנבחנים או הבוחנים, כמוה כ"עצימת עיניים" ממש.

בגורסה כי יש לדחות על הסף קיומו של מחדל חקירתי, כאמור, טוענת ב"כ המדינה, כי מעבר לטענה ספקולטיבית לא ההגנה הניחה ולו תשתית ראייתית מינימאלית לביסוס טענתה, ואף לא הראתה כיצד "מחדל" כזה פוגע בהגנת הנאשם. לטענתה, המבחן נשוא האישום התקיים ביום 21.7.03 והתלונה הוגשה ביום 25.8.03, קרי, כחודש לאחר מכן. ההסבר לכך יכול להיות נעוץ בשהייתו אותה עת בחו"ל, שהרי הודיע למשטרה כי הוא אמור לחזור בחודש אוקטובר. לפיכך, זומן לחקירה רק בחודש דצמבר 2003 ואז מסר גרסתו. בהקשר הנדון הובעה תמיהה, ובצדק, יש לומר, על הנחת הנאשם כי החוקרים היו אמורים לשער, חמישה חודשים תמימים לאחר מועד הבחינה, שהמאבטח והמשגיחים, קל וחומר נבחנים אחרים שהיו שקועים בענייניהם, יכולים היו לזהותו בוודאות כמי שנכח או לא נכח בבחינה. בכל מקרה, טוענת התביעה, הנאשם לא הניח תשתית ראייתית מינימאלית לטענותיו, ותשתית כזו לא תוכל לקום קודם להבאתן של ראיות, ובעיקר עובר לעדותו של החוקר שניהל את החקירה בתיק זה. מכאן, שטרם הבשילה העת להכריע בנקודה ספציפית זו. כמו כן, דוחה כל כוונת זדון מצדה, כפי הנטען בבקשה.

ב. שיהוי - במצטבר לטענת המחדלים הראייתיים, טוען הנאשם, כי הגשת כתב האישום הושהתה פרק זמן ארוך ובלתי סביר, למשך 3 שנים, וזאת בהיעדר כל הסבר סביר, זולת ההסבר האפשרי, לטעמו, ולפיו גורמי החקירה חפצו בהנצחת מחדליהם ובמטרה שלא יוכלו להירפות גם בדיעבד. המאשימה שאינה חולקת על עצם השיהוי ומסבירה כי התופעה הבלתי רצויה לכול הדעות אינה תדירה ולעיתים מתרחשת  בשל מחסור במשאבי המערכת. עם זאת, דוחה כמופרכות את האשמות כי מדובר בזדון מכוון. בנוסף, גם בהתייחס לטענת השיהוי, כבקודמתה, לא הונחה תשתית ראייתית מינימאלית לביסוסה מעבר לספקולציות גרידא. 

ג. "נסיבות מיוחדות" - טענת הנאשם היא כי עסקינן במקרה קיצוני, בו אין מדובר על מחדלי חקירה בלבד או שיהוי חסר משמעות העומד לבדו, אלא בהצטברותם של  שני גורמים מהותיים שכובדם מחייב הפעלת דוקטרינת "הגנה מן הצדק".

גם טענה זו דינה להידחות, להשקפת המאשימה, ולו רק בשל הטעם של צירוף טענה קלושה אחת לטענה קלושה אחרת אשר מניבות לא יותר מטענה קלושה נוספת.

המתווה הנורמטיבי של טענת "הגנה מן הצדק"

טענת ה"הגנה מן הצדק" נסמכת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות הצדק הטבעי וההגינות המשפטית. משמע, במרכז הדיון ניצבת שאלת התנהגותה של הרשות, האם הייתה כה שערורייתית, מתעמרת ובלתי נסבלת עד שניתן להגדירה כפוגעת בזכויות היסוד של הפרט ומגעת לרמה קיצונית, המקוממת את תחושת הצדק האוניברסאלי.   

השאלה שבית המשפט אמור להחליט בה הינה, אפוא, האם דבקו במקרה אותם פגמים ולקויים בהתנהגות הרשות באופן המצדיק להחיל עליו את דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק", ולפטור את הנאשם מאחריות פלילית לביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ולזכותן מהן, אם לאו.

וראשית למבחנים ואמות המידה שהותוו בפסיקה ליישום ההגנה.  

כיום, אין מחלוקת בדבר קליטתה של "ההגנה מן הצדק" במשפט הישראלי והשתרשותה, כפי שנקבע בשורה של פסקי דין, ובראשם פס"ד יפת (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מד"י, פ"ד נ(2), 221 (להלן: "פרשת יפת"):

"קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק"...נשענת על סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

התנאים לזיהוי קלסתרה של התנהגות המתאימה להחלת ההגנה הוגדרו בפרשת יפת:

"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת סובלתו".

"הגנה מן הצדק" הצומחת מהתנהגות בלתי נסבלת, שערורייתית ומתעמרת של הרשות, מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני אותו קו של התנהגות ואת החשש מפני הפיכתה לנורמה. ההגנה מכוונת לא רק להוקיע את ההתנהגות הפסולה של הרשות ולחינוכה לבל תפגע בזכויות היסוד של הפרט, אלא להרתיע מפני הסכנות הכרוכות באותו קו התנהגות לזכויות היסוד והפרט, ולהשמיע באוזני הרשות התראה חמורה מפני חזרה על אותה התנהגות בעתיד. תכליתה להבטיח קיומה של זכות יסוד של הנאשם להליכי חקירה ומשפט הוגנים ולמנוע התנהגות שהמצפון מזדעזע והנפש נוקעת ממנה.

הלכה פסוקה היא, אפוא, כי באותם מקרים בהם עולים מהתנהגות הרשות אלמנטים של התעמרות בנאשם מתוך שרירות לב, או שמדובר בהתנהגות נפסדת ושערורייתית מצידה, המגעת כדי פגיעה בתחושת הצדק האוניברסאלי, קמה לנאשם "הגנה מן הצדק", שבכוחה לפטור אותו כליל מאחריות פלילית לעבירות המיוחסות לו.

ברם, הגנה זו אינה ניתנת ליישום באופן אוטומטי, ובית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו במשורה, ביד קפוצה ממש, רק במקרים נדירים ויוצאי דופן בלבד, ולאחר שבחן בדקדקנות ובזהירות את כל קשת השיקולים הרלבנטיים, לרבות, המשמעות המצטברת ממכלול הנתונים והנסיבות של המקרה הקונקרטי, וההשלכה של התוצאה הקרדינאלית שבביטול כתב אישום:

" מכיוון שלהחלתה של "ההגנה מן הצדק" עלולות להיות גם השלכות בלתי רצויות מבחינתו של הציבור, גובשה התפיסה שדוקטרינה זו יש להפעיל במשורה ולהגביל את החלתה למקרים נדירים יוצאי דופן" (כב' הש' קדמי בבג"צ, עו"ד מרדכי כץ נ' היועהמ"ש ואח').